"מילה במקום" בהרצליה - שלושת הזוכים במקומות הראשונים בתחרות הקריאה הארצית
זו השנה הראשונה שהעיר הרצליה לוקחת חלק בתחרות 'מילה במקום' המאורגנת על ידי הליקון-עמותה לקידום שירה ובשיתוף מערכת הספריות העירונית.
לתחרות ניגשו 39 כותבים תושבי העיר כאשר הנושא הנבחר השנה היה "בין מים למים". על חבר השופטים נמנו לאה נאור, נילי דגן ואלון חילו – כולם אף הם תושבי העיר .
הזוכה במקום הראשון יעפיל לתחרות הארצית אשר תתקיים בתאריך 13/10/22 וייצג את העיר הרצליה . את הערב החגיגי חתמה היוצרת רונה קינן .
שמות הזוכים:
במקום הראשון-אברהם אריאל
במקום השני-אינה מנשה
במקום השלישי-גאולה שינה
----------------
פרדוקס הערך / אברהם אריאל
אברהם אריאל, בן 87, נשוי ואב לשני ילדים ושני נכדים. רב חובל בדימוס, מוסמך במנהל עסקים וד"ר בתעשייה וניהול.
* * *
שכבתי פרקדן בתחתית אסדת ההצלה, הוזה וממלמל.
”מים. יסוד החיים.
בלעדיהם אין כלום, ע”ע ’הירח‘.
מים H2O
שני אטומים של מימן לופתים אטום אחד של חמצן ויוצרים פרודה תלת-חולייתית שמשקלה האטומי 18.
18 בגימטריה – ’חי‘.
תורת חיים היא תורתנו — החומש.
חמש פעמים ’חי‘ הם 90 .
‘מים‘ בגימטריה גם הם 90.
הוכחה ניצחת: מים הם החיים והחיים הם מים!”
השמש הסובטרופית להטה על חופת האסדה הכתומה. פתחתי את מכל מי השתייה. ריק לגמרי, כאתמול וכשלשום. איזו באסה! סביבי אלפי קמ”ר של ים ולי אין טיפת מים אחת!
”זה אור-יום האחרון שאתה רואה, קשישא. הלילה אתה מת!”, לחשתי. ”סוף! פיניטו!”
הרטבתי במעט במי-ים את שפתיי הבקועות והצרובות. המליחות חרכה אותן כברזל מלובן. הייתי מעדיף לעשות זאת עם קצת שתן, לו היה לי. שלושה ימים שלא הטלתי מימי.
מי אני? היכן אני? מה אני עושה באסדה הזאת? לא ידעתי.
לפתע הבליח במוחי זיק-זיכרון קצרצר. אאוריקה! האוקיינוס ההודי, מול חוף דרום-אפריקה, ספן-יכטה בודד – מקיף עולם.
איפה היכטה, לעזאזל?
הגל הקצר עליו רכבה האסדה הזכיר לי: גל-ענק מפלצתי – שכיח באזור זה ומסוכן גם לאניות גדולות – נשא את היכטה למרומיו וניפץ אותה לרסיסים. לא הספקתי להפעיל את משדר החירום. מזלי שחילצתי את האסדה.
מים... מיליארדי קובים סביבי, ומכל שתייה ריק.
כמה מוכן אני לשלם עכשיו עבור בקבוקון מים?
עולם ומלואו!
חייב הייתי את התאונה הזאת כדי להבין את ”פרדוקס הערך – המים והיהלום” של אדם סמית, אבי תורת הכלכלה המודרנית: מדוע היהלומים, שבדרך כלל אין להם ערך שימושי, יקרים הרבה יותר מהמים, שבלעדיהם אין חיים?
הפרופסור שלי בטכניון לא הצליח להסביר לי דברים של טעם אלו.
מעולף למחצה, חלפו חיי לעיניי בהילוך בהול: – ילדות, בתי הספר, השירות בצוללות, העבודה, המשפחה. נטישת הכל תמורת חיים ביכטה – מים ושמיים.
השלמתי עם גורלי. אם זה מה שבורא עולם רשם לי — שיבושם לו! אני את מלחמותיי סיימתי.
כל שרציתי היה לישון.
ידעתי שזאת תהיה שנתי הסופית. הייתי מוכן לה.
לפני שהתעלפתי חלמתי שחזרתי אל מול כף התקווה הטובה, למרגלותיו חלפתי לפני כעשרה ימים. הפעם ניצבתי בתא הקברניט של מפרשית-סחר נושנה. מארחי שיחק בקובייה עם אשמדאי והפסיד בכל מערכה.
”ובכן, בחורים, מי בא אתי ראשון?”
ידעתי שרב החובל ואן דר דקן – שספינתו ידועה בכינוי ”ההולנדי המעופף” – נולד לחיים של נדודי–נצח ולכן קמתי אני על רגליי.
”נלך!” אמרתי לאשמדאי. זה הזדקף על כרעי התרנגולת שלו ופרץ בצחוק מלגלג, חושף שיניי-צבוע רקובות.
כשהתעלפתי, הזיתי שאני שומע צופר של אנייה מרעים במרחקים. לא הזיז לי. ידעתי שגורלי נחרץ.
התעוררתי בחדר לבן וזר שנראה כמרפאה, זרועי מצונרת לשקית עירוי. מיטת המתכת רטטה חרישית. הבנתי שאני באניית מנוע כלשהי. קצין במדים, שני פסי–זהב, רכן אלי. התרוממתי מעט לקראתו.
”מי אתה?”
”דומניקו אָקוּאָבֶּלָה, חובל שני וקצין הבריאות של אניית המכולות ‘אספראנסה‘”.
”איפה אנחנו?”
”בדרך לסינגפור.”
”סינגפור? הכיוון שלי הוא אוסטרליה!
”תרגע, קשישי. העמסנו את האסדה על הסיפון. נחזיר לך אותה, אבל היא לא כשירה לשיט. תצטרך לטוס.”
”והיכטה?”
”איננה.”
ראשי הסתחרר. ההיה זה שיח אמת, או פרי דמיונו הקודח של ספן גווע?
”עוד משהו? הקפטן פקד לתת לך כל שתרצה.”
”כוס מים. גדולה! היא שווה יותר מכל היהלומים שבעולם!”
***
אינה מנשה/ ארטיק קולה
אינה מנשה, בת 33, נשואה לאילן ואמא לאיילה ונטע. מנהלת דיגיטל ופרסום בעיריית הרצליה.
***
להלה טוענת שאת רוב מה שקרה בשנים ההן של אחרי העלייה היא לא זוכרת, אבל כשאני מתעקש ממש, כדי להבין איך היה פעם, והיא במצב רוח פטפני חריג - היא מגרדת מהזיכרון תחושות של לחות, ריחות בישולים זרים בחדרי מדרגות, משחזרת איך נשמע האלטיזכן שעבר בכל בוקר ליד הבית בקומת הקרקע ומזכירה לעיתים קרובות גם את היום ההוא, כשאני הייתי פצפון, ואבא לקח אותנו כמו בכל יום רביעי שבו אמא שטפה כלים במסעדת "קליין", לשחות בים התיכון האהוב שלו. אמא בחיים לא הצטרפה, כי גם כשלא עבדה בימים, עבדה בלילות ואף פעם לא היה לה כוח. כשהייתה יוצאת ולהלה הייתה מתעוררת, היא הייתה מתקרבת למיטה שלי ולוחשת לי באוזן "אל תדאג, אם אמא לא תחזור אני אשמור עלייך תמיד". אני חושב שלא דאגתי, אבל להלה אומרת שכן.
לים היינו יורדים על אופניים קצת חורקות "יד שמינית בטוח" לטענת אחותי והתלווה אלינו תמיד תיק של הסוכנות היהודית שכתוב עליו "ברוכים הבאים הביתה" ובו כמה מגבות, כובעים וקופסה עם תפוחים חתוכים "שגידלו יהודים בארץ ישראל". בכל פעם שהיינו מתקרבים לחוף אבא היה מתחיל לשיר התקווה וממלמל משהו על המזל שיש לנו לחיות ליד הים הכי יפה בעולם. להלה אומרת שהמזל היה כשאף אחד לא היה בסביבה לראות ולשמוע את הבושות האלו, אבל גם שבאמת היה כיף פעם, כשהיינו חופרים יחד מחילות בחול שיגיעו עד למינסק, כשאבא היה "מסתער!", עם ר' מתגלגלת, איתנו אל תוך הגלים או כשהיה קונה לנו ארטיק קולה מהגזלן ולוחש "רק אל תגלו לאמא, זה יהיה הסוד הסודי שלנו!".
לפעמים בלילות אני חולם על היום המוזר ההוא בחוף כשפתאום לא ראיתי יותר כלום והתחלתי להיסחף בין הגלים ולבלוע מים. אחותי מספרת לי שזה ממש לא חלום וכמעט טבעתי, ואומרת שזה כי לאבא היה כל כך כיף לשחק רק איתה ולזרוק אותה מעלה ומטה כאילו שהיא כדור ולא ילדה בת 7, שהוא שכח שיש לו עוד ילד. "אבל כשהוא בסוף נזכר הוא התחיל לצרוח". אם היא ביום זועף היא גם מוסיפה שאחרי זה הכל השתנה ונהיה כבר פחות כיף עם אבא ואמא.
להלה מספרת שאת האימה שאחזה בו כשהבין שאני לא לידם יותר, היא לא ראתה על פניו בחיים עד אז - לא כשהגיעו לארץ זרה, לא כשמוקמו בדירת חדר לוהטת ובלי מזגן בחודש אוגוסט ואפילו לא כשבוקר אחד שמה לב שאמא עם עיניים נפוחות ושמעה שאבא אומר שילך להזדיין הקליין הזה.
אבל אז טבעתי והרסתי הכל, ואחותי אומרת ש"הצחוק של אבא נשאר בין הגלים שכמעט לקחו אותך" ושמאז הוא הפסיק לשיר את התקווה.
כשאמא חזרה באותו יום רביעי מהמשמרת אצל קליין, להלה שמעה אותם מדברים בשקט ואז בוכים ובוכים והיא בכלל לא הבינה למה הם בוכים כל כך הרבה כשאני ישן במיטה לידה והכל בסדר. אז היא התקרבה אליי ולחשה לי באוזן שהכל יהיה בסדר ושהיא תמיד תשמור עליי.
—
עברו מלא שנים מאז ונהייתי גדול ממש, ולהלה כבר עובדת קצת בין הבגרויות והיא גם אומרת שאקרא לה אלה, לפחות בפומבי. אבא ואמא כבר מסכימים לה להרכיב אותי על האפניים, אז לפעמים היא לוקחת אותי לים שהם השאירו מאחור, ואפילו קונה לי ארטיק קולה, "אבל אל תגלה לאבא" היא אומרת, זה יהיה הסוד הסודי שלנו.
***
מקום 3
גאולה שינה / בריכת הדגים הגדולים
גאולה שינה, בת 57, נשואה ואם לשלושה ילדים. סופרת ומשוררת, חברה באגודת הסופרים העברים.
***
שְׁנֵי אֲנָשִׁים מֵתִים מִתְהַלְּכִים
בְּקַנְיוֹן שִׁבְעַת הַכּוֹכָבִים בְּהֶרְצְלִיָּה.
הֵם זוּג, כָּךְ נִדְמֶה לִי,
לַמְרוֹת שֶׁאֵינָם אוֹחֲזִים יָדַיִם.
הֵם מִתְיַשְּׁבִים בְּבֵית הַקָּפֶה,
זֶה שֶׁעַל שְׂפַת בְּרֵכַת הַדָּגִים הַגְּדוֹלִים,
מְעַשְּׁנִים סִיגַרְיָה,
וְנִשְׁפָּכִים לַמַּיִם.
***
תמונות של הזוכים בתחרות:
קרדיט לצילום-דוברות הרצליה.
מקום ראשון - אברהם אריאל
תחרות 'מילה במקום' בהרצליה
מקום שני- אינה מנשה
תחרות 'מילה במקום' בהרצליה
מקום שלישי - גאולה שינה
תחרות 'מילה במקום' בהרצליה