בן ציון מיכאלי
ב-1 בדצמבר 1943, בישיבת המועצה המקומית, לאחר התפטרות ש.ז.לוין, נבחר בן-ציון מיכאלי לכהן כנשיא המועצה המקומית של הרצליה. לראשונה הוטל התפקיד על נציג הפועלים בעוד שעד אז מילאו את תפקידי ראש הוועד והמועצה נציגי ה"אזרחים". עם תחילת כהונתו נתן מיכאלי דעתו לשלושה נושאים: סלילת כבישים פנימיים, הקמת בנין חדש לבית הספר העממי וטיפול באיחוד המושבה (אזור ד') עם האזור המערבי (שדרש להקים רשות מקומית נפרדת). המיזוג הושלם עוד בתקופת כהונתו, בשנת 1956.
בתפקידו היה על מיכאלי לגשר על הניגודים בין היותו נבחר הפועלים לבין צרכי כל האזרחים, בין חילוקי הדעות על רקע אידיאולוגי בין ה"ימין" ו"השמאל", בבעיית תשלום המסים, מי ישלם מסים וכמה? כן טיפל בן-ציון מיכאלי בבעיית אזורי שיפוט. בתקופת המנדט לא קיבלה הרצליה את השטח כאזור שיפוט אחד, אלא רק את החלק המאוכלס. עם גידול המושבה דרשה המועצה את הרחבת תחום השיפוט שלה, כדי שיכלול קרקעות וחלקות נוספות של תושבים שנשארו מחוץ לשטח השיפוט והיו פטורים מתשלום מיסים, דבר שגרם להפסד כספי של המועצה המקומית. רק ממשלת ישראל העניקה למועצה המקומית הרצליה את אזור השיפוט כולו.
לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, הציע מיכאלי לדוד בן-גוריון את הרצליה כמשכנה של הממשלה היהודית והציע לבחור אותה כבירה זמנית של המדינה היהודית. ב-1959, חודשים ספורים לפני שהרצליה הוכרזה כעיר, הועבר בן-ציון מיכאלי מתפקידו, ובמקומו נבחר פסח יפהר.
שמעון זאב (ש"ז) לוין
ראש המועצה השני וראש המועצה הנבחרת הראשונה בבחירות שנערכו ב-30 באוקטובר 1938.
בתקופת כהונתו, בשל משבר כלכלי חמור שהיה בארץ-ישראל, פחתו הכנסות המועצה ולוין הנהיג צמצומים חריפים בהוצאות (גם של שכר העובדים).
במרס 1942 נתקיימו בחירות למועצה המקומית וש"ז לוין נבחר לעמוד שוב בראשות המועצה המקומית. בן-ציון מיכאלי מסיעת הפועלים נבחר לסגנו.
בדיונים לקביעת תקציב לשנת 1943/44 נתגלעו חילוקי דעות בין ראש המועצה לוין וסיעת הפועלים. לוין הגיש לאישור תקציב רגיל ולא הסכים לקבל הלוואות להוצאות נוספות. מכיוון שלא הסכימו לסכומי התקציב שלו, הודיע לוין בנובמבר 1943 על התפטרותו.
שמעון זאב לוין, אחד משבעת המתיישבים הראשונים, ניהל את ענייני "קהיליית ציון אמריקאית", נבחר לוועד המושבה, לראשות המועצה המקומית, היה עסקן ציבורי בעל עקרונות של עבודה עברית במשק העברי, משמעת לאומית למוסדות העליונים של היישוב העברי, שתוף פעולה עם תנועת העבודה, הנהגת מסים פרוגרסיביים וזכות בחירה לכל תושב ולכל פועל. הוא היה אזרח הכבוד מס' 1 של הרצליה.
אברהם הירש
בעיתון הרשמי של ממשלת המנדט מיום 24 בדצמבר 1936, פורסם צו לכינון המועצה המקומית. מושל המחוז שלח כתבי מינוי ל-12 אנשים להיותם חברים במועצה המקומית לתקופה של 18 חדשים. מתוכם מינה את אברהם הירש לנשיא המועצה המקומית, שהחלה לפעול ב-1 בינואר 1937.
הירש קבע את היסודות לניהול המושבה על בסיס חוקי עם תקציב שהיה טעון אישור מושל המחוז. למועצה הייתה סמכות להטיל מסים (כגון: מס רכוש, מס כללי, מס חינוך ומס אשפה), לחוקק חוקי עזר ולקבל הלוואות. הירש הביא לפני המועצה הצעה לקבל הלוואה של 15 אלף לירות לצרכי עבודות פיתוח במושבה, אולם התושבים חששו מהסתבכות בחובות נוספים (הם עצמם היו שרויים בחובות על משקיהם הפרטיים), ראו בזה הצעה בלתי מעשית ואמונם בראש המועצה נתערער. חינו סר בעיני האזרחים. כמעט כל פעולה ומעשה שלו גרמו לוויכוח ונתקלו בהתנגדות במועצה. למרות הקשיים הכספיים, נטע הירש עצים לאורך שני צידי רחוב סוקולוב ותבע ממפעל המים את העברת המגרשים הציבוריים לבעלותה של המועצה המקומית לצורך פיתוחם (גם לזה התנגדו האזרחים). בהיותו ראש המועצה הועלה לדיון נושא היבדלות והינתקות אזור ג' מהרצליה וקריאת שמו "קרית הרצל". אברהם הירש תבע לקבל החלטת מחאה נגד ועד אזור ג' והציע לפנות אל הוועד הלאומי לביטול החלטת האזור.
כשנסתיים זמנה של המועצה המקומית הממונה (18 חודשים), הבחירות נקבעו להיערך ב-30 באוקטובר 1938. זו הפעם הראשונה שתושבי הרצליה נקראו לבחור את נציגיהם לפי חוקת בחירות רשמית בפיקוח ממשלתי.
תוצאות הבחירות הביאו לבחירת ש"ז לוין לראשות המועצה ואברהם הירש ישב כחבר אופוזיציה במועצה.
לאחר שלא נבחר שנית לתפקיד ראש המועצה, ירד לארצות-הברית ועסק שם בהוראה. ב-1947 חזר ארצה. עם קום המדינה נתמנה ליו"ר ראשון של מועצת ההדרים בישראל.