מורשת העיר

האיזור שבו שוכנת הרצליה היה מיושב בתקופות שונות, החל משלהי העידן הפרה-היסטורי. ממצאים שתוארכו לשנים 7,000-5,000 לפנה"ס, ובהם כלי ציד שונים, מעידים על חניות ארעיות של חבורות ציידים אשר ליקטו מזון באזור גבעות החול האדום ובשולי ה"באסה" – ביצת הרצליה.

כבר מתקופת המקרא (התקופה הכנענית והישראלית) ישנן עדויות על יישובים קטנים אשר שכנו באזור. בתקופת ההתנחלות היה אזור הרצליה, כנראה, בתחום נחלת שבט מנשה שהשתרעה עד נחל הירקון.

דרומית לחוף המרינה מתנשא אתר "תל מיכל". במקום זה היתה עיר חוף ובה מעגן דייגים, אשר שירתה את ספינות הסוחר הקטנות שנעו בין פיניקיה, ארץ ישראל ומצרים. עדות לכך הם שרידי מצודות, מבנים ומקדשים קטנים שהתגלו באתר. הפיניקים שישבו במקום בסוף התקופה הישראלית הקדומה, הקימו את עיר הנמל ארשוף על שם אל האש והאור רשף, המצויה היום בסמוך לחוף סידנא עלי. עיקר עיסוקם היה במסחר ובמלאכת צבע הארגמן.

בתקופת בית שני הפכה ארשוף לאפולוניה, ותושביה עסקו בסחר חופים ובסחר בינלאומי. בימי המשנה והתלמוד היתה אפולוניה לעיר הנמל המרכזית בדרום השרון ובסביבתה היו כפרים חקלאיים, אשר אנשיהם עסקו בין היתר בגידול זיתים וגפנים ובייצור יין ושמן. עדות לכך הם בתי הבד והגתות שנחשפו בחפירות ברחבי דרום השרון.

כדי לאפשר עיבוד חקלאי, נוקזה ויובשה ביצת הרצליה, ה"באסה", באמצעות המנהרה הרומית-ביזנטית שנחצבה לרוחבו של רכס הכורכר (פיתחה המערבי נראה מכביש החוף). בהמשך, נכרתה תעלה פתוחה אשר ניקזה את מי הביצה לים. פעולה זו בוצעה בתקופת התלמוד ("הביזנטית").

אפולוניה שמרה על חשיבותה לאורך התקופות: הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, המוסלמית והצלבנית, עד לאמצע המאה ה13-. אז נכבשה בידי הממלוכים ונהרסה. במקומה הוקמו משלט (תצפית) על החוף, ומדרום לו מסגד על שם לוחם ערבי, אבו אל חסן עלי, שנפל בקרב עם הצלבנים. המסגד "סידנא עלי" הפך אתר מקודש למוסלמים. אדמות האזור היו לרכוש אפנדים עשירים שגרו ביפו, לבנון וסוריה. האזור כולו היה שומם, והביצה הגדולה שוב הרחיבה את תחומיה , רוחשת יתושים וקדחת.

בשנת 1921, רכש יהושע חנקין, גואל אדמות הארץ, כ- 16 אלף דונם מהכפרים אל-חראם וג'ליל . "קהיליית ציון" (חברה ציונית אמריקאית), רכשה ממנו 14 אלף דונם אותם הציעה למכירה ליהודים בארצות הברית באירופה ובארץ ישראל.

ביום ראשון, 23 בנובמבר 1924 (כ"ו חשוון תרפ"ה), בשעת בוקר מוקדמת התייצבו שבעה חברי קבוצת החלוץ בדרכם לעלות על הקרקע. תלאות הדרך רמזו על הקשיים הצפויים להם ובמידה רבה של נחישות עזה ואמונה גדולה המשיכו השבעה אל השטח המיועד.

הקבוצה כללה את שמעון זאב לוין (יוצא אמריקה), יצחק בינדר (יוצא גרמניה), יוסף דוד בוהוקוב, משה כהני, ויהושע אבני (שלושתם יוצאי ליטא), יעקב גוטהרץ (יוצא אוסטריה) ונחמיה גינצבורג (עלה ארצה מרוסיה בילדותו). השבעה עצרו על רכס כורכר שומם והקימו צריף ראשון למגוריהם בצלע המערבית של אחת הגבעות (היום בית הספר ויצמן).

השבעה האלה והצריף הראשון מסמלים את האמונה בחזון הציוני, חזונו של בנימין זאב הרצל אשר על שמו נקראה הרצליה.

חרף הקשיים והבדידות הם החלו בפיתוח היישוב. משפחות נוספות הצטרפו, ומספר חדשים מאוחר יותר נערכה הגרלת המגרשים בין 100 המשפחות הראשונות, בהן 25 משפחות מקבוצת "בני בנימין" אשר החלו בעיבוד חקלאי של האדמות.

בין השנים 1935-1926, חל גידול משמעותי במושבה הרצליה. הוקמו שכונות חדשות, ניטעו אלפי דונם של פרדסים ומטעים ופותחו ענפים חקלאיים. בשנת 1926 נפתח בית הספר הראשון, לימים, ביה"ס וייצמן.

בשנת 1931 כבר מנתה אוכלוסיית המושבה 1,210 תושבים. בהיותה מוקפת מכל צד בכפרים ערביים ומאהלי בדואים, נאלצו תושבי הרצליה להערך להגנה עצמית במסגרת ארגון ה"הגנה". המנהרה הרומית העתיקה הפכה לאתר מטווחים ואימונים, ובחופי הרצליה עסקו אנשי המושבה בקליטת ספינות מעפילים אשר מאוחר יותר הונצחו באנדרטה לזכר המעפילים הניצבת עתה בכניסה לעיר, על כביש חיפה – תל-אביב ("צומת הסירה").

בשלהי מלחמת העצמאות, בשנת 1948, הגיע מספר תושבי הרצליה ל-5,300 נפש ושנתיים מאוחר יותר, עם גלי העלייה הגדולה כבר מנה הישוב כ-12 אלף נפש. גידול נוסף חל במושבה בשנת 1953, ובשנת 1960 מנתה האוכלוסיה 26 אלף נפש.

עם הגידול באוכלוסיה, השתנה גם אופיה הכפרי של המושבה:
ב – 11 באפריל 1960 הכריז משרד הפנים על הרצליה כעיר ואם בישראל.

במהלך השנים ידעו תושבי הרצליה תקופות של עליות וירידות. המיתון הגדול של אמצע שנות השישים לא פסח גם עליה והשלטון המקומי שידע משברים קשים, הוחלף על ידי משרד הפנים למשך כשנתיים בוועדה קרואה במגמה לחלץ את העיר מהמצוקה אליה נקלעה.

על אף המשברים הלכה הרצליה והתפתחה כיישוב עירוני: הוקמו מוסדות חינוך ובתי-ספר, מועדוני נוער, אולמות ספורט, נסללו כבישים, מדרכות, הותקנה תאורה ברחובות, ניטעו עצים וגנים.

שנות השבעים עמדו בסימן הקמתם של מוסדות תרבות מרכזיים: בית יד לבנים, לזכר בני הרצליה שנפלו במערכות ישראל, ומאוחר יותר מוזיאון הרצליה לאמנות שהפך למרכז אמנות על- איזורי בתחום הפיסול והציור והחינוך לאמנות. ב-1981 הוקמה גם התזמורת הקאמרית הרצליה.

השנים שלאחר מכן עמדו בסימן תנופת פיתוח: במסגרת פרוייקט שיקום השכונות עברו השכונות יד התשעה ונווה ישראל מהפך פיזי וקהילתי. שכונות מעונות שרה, וייצמן, נוה עמל ושיכון דרום עברו גם הן פיתוח ושיפוץ מבנים אשר הקיף שדרוג תשתיות רחב. בשנים אלה הוקמה טיילת עילית לאורכה של רצועת החוף ומבואה מרשימה בחוף השרון, ובתוך כך עבר איזור התעשייה של הרצליה מהפך אשר הביא להקמתם של עשרות מפעלים עתירי ידע.

הוקם מרכז הספורט העירוני שתחילתו בהקמת האצטדיון העירוני, והמשכו במטווח האולימפי ע"ש יגאל אלון, הקאנטרי קלאב והושלמה הקמתו של 'היכל אמנויות הבמה' והאודיטוריום הממוקם בבית חיל האוויר. האולם משמש מרכז לתרבות ואמנות עירוני.
בשנים אלה הוקמו גם המוזיאון ההיסטורי לתולדות הרצליה "בית ראשונים" ומאוחר יותר "בית ההורים העירוני ע"ש שלום כספי" שמרבית מדייריו הם ותיקי העיר.

עבודות פיתוח ובינוי שבוצעו בשנים אלה הפכו את דרכי המלך להרצליה וממנה לשדרות רחבות ידיים ומרשימות: כך שדרות שבעת הכוכבים, שדרות בן גוריון, דרך ירושלים ושדרות בגין. גם שכונות חדשות הוקמו: פנורמה, גני הרצליה וצמרות.

מערכת החינוך גדלה. הוכנסו בה חידושים ויזמות חדשות ומגוונות בתחומי החינוך הפורמלי והטיפול בקהילה וברווחה. נפתח בית ספר לאמנויות, הורחבו מסגרות הטיפול בילדים חריגים, הוכנסו מחשבים בכל בתי הספר והגנים, נפתחו כיתות ייחודיות והוקמו בתי ספר ומוסדות חינוך יסודיים ועל-יסודיים חדשים. עבור האוכלוסיה הדתית הוקם מרכז קהילתי דתי המשמש בית למועצה הדתית של העיר, והוקם גם מוסד חינוכי, אולפנת צביה, עבור בנות דתיות בגילאי חטיבת הביניים והתיכון.

גל העלייה שפקד את הארץ בשנות ה-90 הביא להרצליה למעלה מ- 7,000 עולים מארצות חבר העמים. עולים אלה הפכו לתושבי העיר ולחלק פעיל בקהילה. מערך קליטה מיוחד סייע בקליטתם וממשיך בכך גם היום.

הרצליה השוכנת לחוף הים התיכון היא עיר של ים ותיירות. יש בה מרינה הכוללת מעגנה ל- 800 כלי שייט ואתר לנופש ולתיירות. במקום קיים אתר בית מנהלת המרינה המספק את כל השירותים הנדרשים לנמל.

המרינה מהווה מרכז לתיירות ולנופש אשר מושך אליו מבקרים, תיירים ויזמים מהארץ ומהעולם, ומספק פרנסה לאלפים מתושבי העיר.

← בימים ההם...
← נוער, נוער, נוער
← מ'באסה' לקלאסה